אני, סמיר קונטאר
יום א’, 29/06/2008
אני שונא ציונים. יהודי שחי בישראל הוא ציוני. הוא מבצע פשעי מלחמה נגד הפלסטינים, שהם אחינו הערבים. ולכן הוא בעצמו בן מוות. כל הערבים צריכים להזהות עם הפלסטינים ולחסל את הציונים הפושעים. זה בדיוק מה שהיה לי בראש כשהובלתי עוד שלושה מחברי אל הפשיטה המפורסמת ההיא, שהרבה חשיבה צבאית עמדה מאחוריה והרבה תכנון מדוקדק הושקע בה. שימו לב למורכבותה: אימונים קפדניים, שרשרת פיקוד מסודרת, הפלגה בים סוער אל המעוז הישראלי בעיר הגבול ההיא, ירי על רכב חולף, השתלטות על בית מגורים, חיסול הציונים המתגוררים בו. אל ייקל הדבר בעיניכם, זוהי פעולה מסובכת. ואני, שעמדתי בראש הפעולה הזו, זכיתי לתהילה שאפילו אנדי וורהול לא חלם עליה; לא חמש עשרה דקות, אלא שלושים שנה. וכל זה בגלל שחיסלתי גבר ציוני ואיזו ילדה שבכתה על החוף. היה שווה.
שמי סמיר קונטאר. ב-20 ביולי אהיה בן ארבעים ושש. זמן טוב להתחיל בו חיים חדשים. בגיל הזה רבים מקציני הצבא הציונים יוצאים לפנסיה ונהנים מהחיים. גם אני הייתי בשירות צבאי במשך עשרים ותשע השנים האחרונות. הייתי אסיר לבנוני בכלא הציוני. נשביתי במהלך פעולה צבאית שביצעתי יחד עם שאהידים אחרים מהארגון שלנו. עכשיו אני חוזר הביתה.
אני רוצה לספר לכם כאן את קורות חיי. רבים מכם יודעים על כך משהו, אבל עכשיו אעשה זאת בצורה מסודרת.
נולדתי וגדלתי בכפר עביה שבהר הלבנון, סמוך לנמל התעופה של ביירות. היו לי עוד שני אחים וארבע אחיות. המשפחה שלי נחשבה לאמידה למדי, נורמטיבית. אנשים שקטים, לא פוליטיים, בסלון הבית היתה תלויה תמונה של כמאל ג’ונבלאט, המנהיג הדרוזי המנוח. אבל מעורבות פוליטית לא היתה. אבי היה איש מתון. שף שעבד בחברה בינלאומית. תחילה בלבנון, אחר כך בערב הסעודית. היה מגיע הביתה אחת לשלושה חודשים. אמא הייתה עקרת בית.
הגיבור שרצח פעוטה בת ארבע. סמיר קונטאר (מקור תמונה).
בעצם, חבל לחזור על כל זה. ממילא זה לא רלוונטי. לפני גיל חמש עשרה הלכתי לקורס לוחמים של הפתח. אחר כך הצטרפתי לארגון של אחמד ג’יבריל. כשהתפלגה משם חזית השחרור הפלסטינית של אבו עבאס הלכתי איתם. עשיתי קורס קצינים והצטרפתי לחוליה שהלכה לבצע פיגוע. המטרה היתה להשתלט על אוטובוס בין בית שאן לטבריה ולדרוש את שחרורם של פלסטינים שנכלאו בארץ. היינו אמורים לחצות את נהר הירדן בשחייה ואז להשתלט על האוטובוס. אלא שכבר בגבול, כנראה בעקבות הלשנה, חיכו לנו אנשי מודיעין ירדנים. נעצרנו מיד, נחקרנו ונכלאנו. הייתי עצור במשך 11 חודשים. שוחררתי בדצמבר 1978.
אחר כך ביקש ממני אבו עבאס לעמוד בראש חוליה שבה יהיו עוד עוד שלושה אנשים: אחמד אל-אבראס, עבד מג’יד אסלאן ומהנא סלים. הוא אמר לי שאנחנו צריכים לפגוע באוטו. כל אוטו. מה שיעבור. שאחר כך אנחנו צריכים להגיע לאיזה בית, כל בית שהוא, לחטוף משם אנשים ולשוב איתם ללבנון כדי שיהיו בני ערובה.
הגענו עם סירה לנהריה. הייתה שעת חצות. חושך מוחלט. כשהלכנו לאורך החוף התקרב אלינו מישהו. ראינו שזה שוטר ישראלי. דפקנו בו כדור והוא מת. המשכנו לנהריה. מבצע נאסר, כמו שאבו עבאס קרא לפעולה שלנו, הגיע לשלב הקריטי ביותר שלו.
היה ברור לי שאני רוצה להרוג יהודים. נכון, אני לא שונא יהודים, אבל אין לי שום דבר נגד ערבים שהכרחתם אותם להיות אזרחים ישראלים. היהודים הם הגרעין הלוחם שלכם.
הגענו לאיזה בית בנהריה. היה ברור לנו שאנחנו חייבים לפעול מהר כי מישהו בטח כבר הבין שיש כאן שוטר הרוג ועוד מעט כל ישראלי שיש לו כלי נשק ירדוף אחרינו. ירינו על אחת הדלתות וזרקנו עליה רימונים. פרצנו פנימה ומצאנו שם בחור צעיר וילדה קטנה. ידענו שיש שם בטח גם אישה ואולי עוד ילדים. כמה מאיתנו החזיקו את האבא ואת הילדה והאחרים חיפשו אותם. ירינו כדי להפחיד אותם ולהכריח אותם לצעוק ממקום המחבוא שלהם, אבל לא שמענו כלום. אחר כך סיפרו לי שהאמא הסתתרה עם עוד איזו ילדה והשתיקה אותה כדי שלא תבכה. הילדה נחנקה ומתה.
הילדה שתפסנו התחילה לבכות. בא לי לתקוע בה כדור, אבל החלטתי להתאפק. יהיה זמן לזה אחר כך. האבא ניסה להרגיע אותה ואמר לה שהכל יהיה בסדר. הוא לא ידע אז מה אנחנו מתכננים עבורם. כיוונתי עליהם את הנשק שלי ואמרתי להם לזוז לכיוון הים. הילדה בכתה שהיא רוצה את אמא. אבל לא היה לפי זמן להיכנס שוב לדירה ולחפש גם אותה.
כשהגענו אל החוף סימנתי לחברים שלי שהגיע הזמן לגמור את הסיפור עם הגבר הזה, שבטח היה חייל בצבא הציוני ואולי גם הרג ערבים חפים מפשע. יריתי בגבו והוא התמוטט על החול. לא יכולתי להרשות לו להישאר בחיים. סחבתי את הגופה שלו אל הים, דחפתי את הראש שלו פנימה והחזקתי אותו ככה כמה דקות עד שהייתי בטוח שהוא מת.
החזקנו את הילדה הקטנה שעמדה וצרחה שם ככה שכמעט כל העולם שמע. שתראה, הפושעת הזו, מה קורה לאנשים רעים כמו האבא שלה. היה ברור לי שגם איתה נצטרך לסגור את החשבון. זה היה הדבר האחרון שרציתי שהיא תזכור, הילדה הזאת. שאבא שלה כבר לא יכול לשמור עליה. שאין מי שיכול לעצור את גיבורי חזית השחרור הפלסטינית.
ואז ניגשתי אל הקינוח. הלכתי אל הילדה הבוכה, גררתי אותה אל סלע ורוצצתי את ראשה עליו. בהתחלה היא צרחה וקראה בבכי לאבא ולאמא שלה שיעזרו לה אבל אני לא נכנעתי לסחיטה הרגשית הזאת והמשכתי. אחר כך, כדי להיות בטוח שהיא מתה, לקחתי את הרובה שלי ועם הקת הכיתי בראשה כמו באמוק והוא הוטח שוב ושוב אל הסלע, כשהעיניים הגדולות שלה מפסיקות לראות והפה שלה מתעוות בכאב איום. הייתי אחוז טירוף. ירד לה המון דם. אבל זה מה שקורה כשנתקלים בנו, הלוחמים הפלסטינים הגיבורים. אנחנו, אין לנו אלוהים. שלא יצפו מאיתנו לרחמים. גם לא תינוקות בנות ארבע.
אתם יודעים מי הכי הרגיז אותי באותו יום? הבוגד הדרוזי. אתם לא יודעים על מי אני מדבר, נכון? אז אני אספר לכם. קראו לו יוסף משלב. אחר כך הוא היה גנרל בצבא הישראלי. הוא תפס אותי והכניס לי כזו סטירה שאפילו אבא שלי לא נתן לי. חתיכת בוגד שכמותו. בושה לראות ערבי כמוהו שמשתף פעולה עם הפושעים הציונים. אצלנו כבר היו מעמידים אותו עם הגב אל הקיר.
שניים מהחברים שלי נהרגו מיריות הציונים. אחר כך הביאו אותי ואת אחמד למשפט. הם רצו לדון אותי למוות, הטיפשים האלו, אבל החוק המפותל והמסובך שלהם לא איפשר את זה. אני בז לאנשים חלשים כאלה. אני הלכתי אל משימת הגבורה שלי בידיעה ברורה שלא אחזור ממנה חי. והם, הרכרוכיים האלה שהמערב הדקדנטי ניוון את מחשבתם והפך אותם לדמויות רופסות וחיוורות, שומרים עלי בחיים.
אחר כך, בכלא, הבנתי שאני כנראה חכם יותר מכל האסירים האחרים,האנאלפביתים הפלסטיניים שבאו ממחנות הפליטים ומעולם לא למדו שום דבר ולא ידעו להסביר אפילו לעצמם מה הפילוסופיה שבשמה הם נלחמים. אבל אני הייתי אחר והם הבינו את זה. משכיל, רהוט, רציני, כמעט הוגה דעות. הפכתי לאסיר הביטחוני הוותיק והמוערך ביותר. הייתי כל כך מוערך שהיה ברור שמתישהו מישהו יתחיל לדרוש את שחרורי. וזה קרה. ובנוסף לכל זה הישראלים גם נתנו לי לעשות תואר אקדמי באוניברסיטת תל אביב. אפילו התחתנתי והבאתי ילדים לעולם. מה אתם יודעים.
היום אני גיבור לאומי בלבנון. חיזבאללה, הכוח הפוליטי החזק ביותר שם, הפך אותי לאישיות נערצת. אז נכון, אני חילוני עם עבר מרכסיסטי והם שיעים משוגעים שמעבירים את החיילים שלהם שטיפות מוח תוצרת איראן, אבל אחרי שביליתי את כל חיי הבוגרים בכלא הישראלי נדמה לי שאני זכאי לקצת הערצה.
אני יכול עוד להמשיך ולספר לכם על תולדות חיי, אבל נדמה לי שאת הבסיס הבנתם. אני גיבור ערבי. הרגתי ישראלי בן עשרים ושמונה ורוצצתי את ראשה של תינוקת בת ארבע. זו הייתה פעולה צבאית ממדרגה ראשונה. היא השיגה את שלה. עובדה, עד היום אין ישראלי שלא מדבר עליה ולא מזכיר אותה. כשאני חושב על זה, אולי זה בגלל שהרגתי את התינוקת ההיא. אם הייתי הורג רק את אבא שלה אף אחד לא היה זוכר את זה.
פעם הייתי שום דבר. סתם עוד ילד דרוזי מהרי הלבנון. היום אני גיבור בגלל שרצחתי ילדה קטנה. לא חמש עשרה דקות של תהילה קיבלתי אלא שלושים שנה כאלה. בעוד כמה ימים אעמוד על במות ענק ורבבות מעריצים יריעו לי ויקבלו את פני כאל. ערוצי טלוויזיה מכל העולם ירדפו אחרי וירצו לראיין אותי. קלוז-אפים שלי יפארו את שבועוני החדשות הנחשבים ביותר. תיכוניסטים מסוקסים ובנות ענוגות יתלו תמונות של בחדריהם. כל משפט של יצוטט בהרחבה ויהפוך לסלוגן של עזוז וגבורה. שמי יינון לנצח בתולדות לבנון ופלסטין. ילדים ילמדו עלי מספרי ההיסטוריה. היה שווה.
למען הסר ספק, הטקסט הזה אינו מצוטט במדויק מפיו של האיש שבפיו הושם. הוא נובע ישירות מהעידנא דריתחא בו אני שרוי ברגעי כתיבה אלה. מי שרוצה להעיר לי על עניינים של טעם, מתבקש לעשות זאת במייל.
Extraido del blog:www.aplaton.co.il/story_446